מתברברות בפעם האלף

בפעם האלף

שוב אנחנו חוזרות, מבקרות, משנות, מדייקות. בפעם האלף מבצעות את אותן פעולות ומחוות מוכרות. מפרקות אותן, נחות, מתנחמות וחושבות על עצירה, על אין פעולה. משהו שוב קורא לנו להתייצב, להחזיק במרכז, להרפות בקצוות, לנוע, לייצר, לפעול, לחזור, לרקוד. כי מה אנחנו בלי כל זה?

"כָּכָה אָקוּם… כָּכָה: בַּפַּעַם הָאֶלֶף. כָּכָה אֵלֵךְ לִי בְּאֶפֶס אוֹנִים. כָּךְ אֲשׁוֹטֵט בַּדְּרָכִים, בַּשָּׁרָב וּבָדֶּלֶף; כָּכָה אֹהַב… כָּכָה: לְלֹא פִּתְרוֹנִים"  ("בניכר", רחל המשוררת].

מתברברות

הגיע הזמן לזרוק. להתנער. כי כבר מספיק, כי די. אנחנו בוחרות להיפרד, להשליך יצירות קודמות, מחשבות, פרסונות, את הפרפורמטיביות, את הצפוי, את הלא-צפוי, את החיבורים, ההשתדלות, האמביציה, הדימוי, האובייקט, הסובייקט, הגוף, הגוף-לגוף, הנשימה, המאמץ, המנוחה. מה נשאר? אולי רק ההשלכה עצמה.

"…וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל-חַטֹּאותָם" (מיכה ז', יט).

בתקופה הזו הלכנו לאיבוד. וזה לא שלא ניסינו למצוא. כל מפגש הוליד התחלה של פרק, בו לרגע ידענו איפה אנחנו. אבל כבר לא ידענו לאן אנחנו הולכות. ובכל זאת ניסינו, חסרות אמביציה של ממש, לבנות, לעצב, להתעצב, ליצור. אבל כל צעד הוא גם עצירה, כל מבנה הוא גם קריסה. בתוך פרקים של התברברות אנחנו מרשות לעצמנו לפנטז, להתמסר, להיות ברבורות, לוותר ולהמציא את עצמנו מחדש כשאנו נאחזות אחת בשנייה ובאיי האיבוד השבריריים שלנו.

"…האתי והאסתטי מתלכדים באופן יוצא דופן, ובצירוף ביצוע סוחף בידי רקדניות ותיקות ובעלות נוכחות כובשת, הותירו רושם בלתי־נשכח" (רן בראון, הארץ).

העבודות עלו בבכורה בפסטיבל אינטימדאנס 2021 בתיאטרון תמונע בניהולם האומנותי של ארז מעיין שליו וענת כץ.