"די" – DIE

"איזה זין זה להיות זקן!" אומר אחד השחקנים בהצגה "די — DIE", וממשיך: "לזקנים יש את הזין הכי גדול!". בתוספת קומית זו הוא מתמצת את היצירה, שהוא חלק ממנה, ואולי את הקיום האנושי כולו. מתוך ביקורת של ננו שבתאי, מרץ 23, הארץ

תיאטרון קליפה גאה להציג בבכורה את המופע  די DIE:  פרפורמנס- שירה- דוקומנטרי- מוזיקה- מוות. המופע נוצר מתוך עבודת מחקר שנמשכה שנתיים אותה ערך אריאל ברונז, יחד עם אנסמבל של שחקנים, בגילאי 70-90 שהגיע מכל רחבי הארץ, מעוטף עזה ועד נהריה, תוך חיפוש אחר צורות חדשות של מופע והתמודדות עם זקנה ומוות. התהליך החל בתור מחווה, אחרי שנת הסגר בקורונה, שאילצה אנשים בגיל השלישי להסתגר בתוך הבתים והביאה לתהליך מואץ של הזדקנות.

מכיוון שתהליך העבודה מתפרש על מספר שנים, עם הזמן, ההזדקנות של חלק מהמשתתפים החלה לתת את אותותיה בגוף, ומצבים מורכבים ומאתגרים כמו ניתוחים, כאבים, סחרחורות וחולשה גרמו לסימני שאלה רבים לגבי היתכנות הפרויקט. סימני שאלה אלה הפכו לאבני דרך בתהליך, תהליך שבו לא מובן מאליו שכולם יגיעו אל קו הסיום, ולא ברור כמה זמן תוכל ההצגה להימשך.

די הוא מופע על אנשים שזמנם אוזל. אנשים שהם כפסע מהסוף שממתין לכולנו. שבעה אזרחים ותיקים באים מכל רחבי הארץ כדי להילחם על משמעות הזמן הנידף, לתפוס אותו בזנבו ולתת משמעות מחסנת מפני הרגע שאחרי. מופע דוקמנטרי-פואטי-סאטירי שהוא מחאה בפני המוות, מרד שנידון לכישלון, מרד שהוא תמצית סך רגעינו בחיים. קבוצת הקשישים מתוגברת ומאותגרת על ידי ילדים צעירים שעדיין לא יודעים מה השיעור שהזמן מנחיל לנו ומקבלים, כמונו הקהל, צידה לדרך, שיעור בהתמודדות, ומבט על הלפני התמים והאחרי המנשל. מופע שמנחית סנוקרת למהלך החיים ומבקש עבורנו פסק של די, רגע של חסד משחרר מכירסומו האדיש של הזמן.