עונש התשוקה | אזוב, מתכת (2004)

יצירה המורכבת משני מופעי יחיד; עונש התשוקה ו-אזוב, מתכת. שני מופעי יחיד אינטימיים שהם שני פנים לאותו מקרה, שינוי ובנייה מחדש של דמות אישה ואיש. שחור – לבן; פסימי – אופטימי; שמש – ירח. השניים נעים בעולמות מקבילים, תואמים ונבדלים כמו לילה ויום, בתנועה רציפה, פראית, חייתית וגם חלומית ושקטה.

בכורת המופע עלתה בטוקיו בספטמבר 2004, בשיתוף עם המרכז למחול ולתיאטרון Session House.

מן העיתונות:

"…הנדוניה האמיתית היא העוצמה הפנימית של הרקדנית. התנועה נראית כמו נולדת מתוך עולם דימויים ומהפנטת בעוצמתה. הרמן היא פרפורמרית אדירה… אתה צופה ביופי מיסטי עוצר נשימה".
רות אשל, הארץ, 3.1.2005

"… כוחו של מיצג מסוג זה, כמו בתיאטרון טוב, במפגש עם הקהל ובחד פעמיות שלו. מיצג מתגלה בהכרח בזמן הווה ופועל בו באופן ישיר…זה מיזם אומנותי לא קל לצפייה, מורכב ומשלב בתוכו תפיסות פרפורמטיביות שונות ובהן הגוף העירום כאתר התרחשויות, כזירה האומנותית, דרכו האומן מעביר את מסריו החברתיים…מנסה לערער את הסדר החברתי הקיים, לערער לצופה את כל מה שידע על תיאטרון ומציאות עד כה, האקט כולו הופך ליצירה משותפת של כל הנוכחים בו. ובעניין זה, קליפה מהווה שיא של אוונגרד בנוף התרבותי שלנו."
עידוא דגן, זמן תל אביב, 28.1.05

"…קליפה פועלים….בואקום נטול תחרות. אין עוד קבוצה, ארגון או הרכב הפועל במובהק בנישה הייחודית שנחצבה עם השנים של עבודה קשה וזיעה יבשה…
קליפה העכשווית מתקיימת במתח הזה בין החזות החיצונית וההשקעה המאומצת בה, הבניה המפרכת של מעטפת נוקשה שתזכה לזיהוי והכרה, לבין הרצון לפרקה. קליפה בת ימינו היא מותג, מערכת סמלים מרושתת…
ההישאבות המתבקשת אל ההזיה הקולקטיבית המכונה קליפה מובילה בעיקר לרצפי דימויים בוטים ופריכים למגע, המתפוררים לאינספור רסיסים, לאבק פנינה המרחף באוויר החלל שזה עתה ננטש על ידם."
ג'ק פאבר, מגזין º360, 1.2005