המצפה (2010)

המצפה עוסק בארכיטיפים של חלומות. אותם חלומות שכולנו חולמים בגרסאות שונות. חלומות שמגדירים את הכמיהה, התשוקה והפחד המשותפים לכל בן אנוש. הקהל נכנס אל תוך חלל אפל ורך. בהדרגה, דימויים חזותיים עוטפים את המתבונן מכל עבר, חלום על רדיפה בלב יער, חלום של מעוף, באקרובטיקה אווירית מעל לראשי הצופים והחלום על האישה האינסופית. החלל השחור נושם, נע ומשתנה כמו תיבת קסמים. התפאורה, הדמויות, והחפצים כמעט כולם שחורים. שחור על גבי שחור, מופיעות התמונות הבימתיות מחשיכה מוחלטת לנראות מינימלית ומתעתעות במתבונן בהווייתן המהבהבת.

המופע מציע חוויית צפייה תחושתית וכוללת, בה הצופה חופשי לבחור את נקודת המבט וזוית ההתבוננות במתרחש ונשאר פאסיבי ומוגן בחסות החשיכה. האוירה החלומית, המונעת מתחושת הרוגע הפיזית שבישיבה או השכיבה על מזרנים המכסים את החלל כולו ומהמוסיקה הסוחפת והדימויים הויזואליים, מועצמת מהשימוש המונוכרומטי בצבע השחור, המאפשר ראיה מוגבלת של הדמות או האובייקט ואת היעלמותם והופעתם באופן לא צפוי, מכיוונים שונים בתוך האפילה.

קבוצת תיאטרון קליפה יצרה חמש עבודות תלויות מקום עבור פסטיבל ישראל: מחבואים בככר ספרא (1998), לבירינט בגן הורדים (1999), דאוס אקס מאכינה, בפתיחת הפסטיבל בגן הבוטני (2001), משחק מרכבה, בפתיחת הפסטיבל (2005), ק' במוזיאון אסירי המחתרות (2009). העבודות שנוצרו עבור הפסטיבל היוו אבני דרך משמעותיות בדרך לגיבוש חזונה האומנותי של הקבוצה וליצירתה. המצפה וחווית הצפייה הייחודית שהוא מציע, נוצר בהתאמה לחלל השחור של אולפני טלעד (לשעבר) בתיאטרון ירושלים ועבור חגיגות ה – 50 לפסטיבל ישראל.

"ביצוע מדוייק, הומור עדין במידה הנכונה והתרחשות שלמה… הדמיון, ההומור והאסטטיקה מרהיבי עין ושובי לב".

(יוני אתיאל, ישראל היום)