Forever/ Never (2014)

"האם יש יופי בדקירה, באונס, או בדיכוי והתעללות זוגית? עידית הרמן, המנהלת האמנותית ומייסדת תיאטרון קליפה, אינה פוחדת להטיח בעינינו מראות קשים. היא סומכת על הקהל שיידע להפיק את התובנות שלו מתוך החוויה העזה, והיא נעה בביטחון של הולך מיומן על חבל, על הגבול המטושטש בין פרפורמנס ואמנות חזותית".  –חגית פלג-רותם, גלובס

על הגבול המטושטש בין פרפורמנס ואמנות חזותית, היצירה Forever/Never מציעה מהלך של דימויים מושכים ומתעתעים המניעים את הקשר בין יופי לאלימות.

המופע מייצר דימויים חזותיים ותנועתיים של אלימות, מטרידים ומזעזעים ביופיים, אשר פועלים בלופ נצחי ומאפשרים לצופה לבחור את משך ההתבוננות ונקודת המעבר אל 'התמונה החיה' הבאה. השחקנים משחזרים בדייקנות אירועים אינטנסיביים, עד שהתשישות מעוותת ומשנה אותם. עד שהם לא מסוגלים לעשותם עוד.

Forever/Never נוצר במקור עבור פסטיבל ישראל, ועלה במוזיאון ארץ ישראל בירושלים. הדיאלוג עם המאפיינים יוצאי הדופן של המבנה עצמו אל מול היצירות שהוצגו בו, היוו את הבסיס ליצירה. המשיכה הטבעית ללכת מעבר, אל 'האור שבקצה המנהרה' מניעה את הצופה קדימה, בעוד ההתרחשויות המעגליות, התמידיות המוצגות בתוכו, מפתות להישאר ולצפות בדימויים מלאי הסתירות, בהנאה חושית ורתיעה עזה. 

מתוך הביקורות:

"המעבר המקורה בו מוצגות יצירות של רודין, ארפ, ואליאסון עמד בסתירה בוטה לאלימות הבוטה, והכוריאוגרפיה המדוקדקת שלהם יצרה עימות בין סלידה ויופי, בין הפיתוי להיות צופה ובין הנטייה הטבעית להתערב ולהפסיק את האלימות […] כל התמונות חוזרות בלופ, והן משתלבות ביניהן בדיוק מעורר השתאות. […] יצירה שבוימה בקפידה – ובוצעה באופן מעורר התפעלות, שעניינה יופי ואלימות". 
(מיכאל הנדלזלץ, הארץ)

"היצירה מנצלת את החלל המיוחד הזה כדי לבנות אמירה מתוחכמת על התהליך שבו הגוף החי, המשתוקק, הכואב והסובל הופך ליצירת האמנות הדוממת […] יש בעבודת הפרפורמנס הזאת אמירה אירונית חריפה על האמנות הפלסטית ועל התשוקה הפרברטית של יוצריה המבקשים מאיתנו למצוא את היופי העילאי דווקא ברגעים של התשוקה הגדולה והסבל האנושי הכי גדול".
(שי בר יעקב, ידיעות אחרונות)

"מאוד מלוטש ומאוד מדויק". (יוסי שיפמן, אתר הבמה)

" יצירה חכמה שמבוימת ומבוצעת בכישרון רב ובטוטאליות מעוררת השראה. הצלחתה טמונה לא רק בקונספט מבריק, אלא ביכולת לעבוד עם גופם ואישיותם של הרקדנים באופן שמיטיב לבטא את תכונותיהם המיוחדות. לכל זה נוספת עבודת העיצוב הדקדקנית, שמשלימה את התמונה ומציעה מסר נוסף באמצעות האסתטיקה. הגבול הדק שהרמן משרטטת וצועדת עליו בבטחה אינו רק בין הפרפורמנס לאמנות החזותית, אלא בין הפואטיקה למלודרמה. בזכות הדיוק והירידה לפרטים היא מצליחה ליצור עבודה מרובדת ומרהיבה ביופייה, מרגשת ומעוררת מחשבה."
(דנה שלו, ערב רב)